שאין הנשכב נהנה
הרב שמעון אורד תמוז, תשעה21/06/2015התמיכה הגורפת בחגיגות הגאווה, אמורה אם כן להדליק נורת אזהרה אצל כולנו, מתוך דאגה להשלטתה את תרבות השוויון
תגיות:נטיות הפוכותמצעד הגאווהמדינת ישראל
תמיכה מקיר אל קיר
בסוף השבוע הקודם, התקיים מצעד הגאווה בתל אביב, בסימן "הגברת הניראות של הקהילה הטרנסג'נדרית" (המאמצים זהות הפוכה לזהותם הביולוגית) כשאורח\ת הכבוד היא\הוא, הזמר\ת, זוכה\ת הארוויזיון 2014 קונצ'יטה וורסט – גבר שאימץ לעצמו זהות נשית, אך בעל\ת זקן. את האירוע כיבדה בנוכחותה גם שרת התרבות של ישראל, מירי רגב. יומיים לפני כן, אירח נשיא המדינה את חניכי ארגון הנוער ה"גאה" במשכנו. ראש הממשלה פרסם פוסט אישי בדף הפיסבוק שלו, בו הוא מברך את הקהילה הגאה "עם פרוס שבוע הגאווה". באותו השבוע, התקפלה אוניברסיטת בר אילן והתירה לקיים בתחומה הפנינג גאווה, על אף היותה אוניברסיטה דתית. בגלי צה"ל איחל השדרן פעם אחר פעם למאזינים, "חג גאווה שמח".
כוח תרבות הזהות והשוויון
מדוע כה רחבה התמיכה בתופעת הזוגיות החד מינית, שינויי וערבובי המין למיניהם? מדוע קשה כל כך להתנגד לתופעות הללו, עד שמי שעושה זאת, פועל זאת בסתר?
התשובה לכך היא, שכל התופעות הללו קוראות תיגר על הזהות שקבע הטבע בגוף, להעצים את חירות האדם לבחור לו את זהותו על פי בחירתו החופשית, להביע ולקיים זהות זו במרחב האזרחי, בשוויון גמור.
מול מגמה זו, לא ניצבה עד עתה, אלטרנטיבה מאתגרת כלשהי, שתוכל לתת מענה לערכי החופש והשוויון, המגיעים בערבוב המינים ובזוגיות החד מינית לקצה ביטויים.
"ודבק" – תרבות של איחוד בין קטבים
אולם, אלטרנטיבה כזו קיימת. היא מוסתרת בדקדוקי מילים בסיפור התורה. את חזון היצירה וההולדה, היא מציבה בחיבור שבין האיש והאישה. היא מביעה אותו במילה אחת – "וְדָבַק"[1], שתוצאתה - "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". מכוח החזון הזה, היא שוללת את כל הזהויות והחיבורים שאינם מסוגלים ליצור את דבקות הבשר הזו, מתוך שהם פוגעים ביכולת להביא להשלמה, שהיא המתכון ליצירה חדשה.
"ודבק – ולא בזכר. דליכא (שאין) דיבוק"
בכך מלמדת אותנו התורה, כי בתרבות הישראלית, השונות הגופנית המולדת בין גברים ונשים, אינה אילוץ שכפה עלינו הטבע, אלא נקודת זינוק ליצירה והתפתחות. יכולת התרבות העולמית, להניע את עצמה לכדי התחדשות, תיתכן אך ורק מתוך חיבורים הנוצרים בין קטבים בחיבורים של השלמה. במקום בו נמחקים הקטבים, ומתערבבים הזהויות, נוצרת לא רק עקרות ביולוגית, אלא גם עקרות תרבותית.
"שאין הנשכב נהנה" – תרבות של ניצול הדדי
על הנומך התרבותי אליו מוליכה השוויוניות, המטשטשת את הקטבים ומשנה את צביון יצירת הקשרים מקשרים של השלמה ואחדות לקשרים של זהות, מצביעים חכמים בעומק לשונם בביאורם את חסרון הדבקות שבזוגיות החד מינית מן הטעם הכי פחות צפוי - "שאין הנשכב נהנה", מתוך כך אינו נדבק עימו[3]. זניחת תרבות הקוטביות וההשלמה, לטובת תרבות השוויון והזהות, יוצרת מדרון תלול, בדרך התנהלות בני האדם ומשנה לגמרי את טבע התנהגותם. מתרבות של איחוד, בו החיבור בין אדם לאדם ובין האדם וסביבתו הינו במגמת השלמה, לתרבות של ניצול ואינטרסים אישיים. מרגע שהאדם מחפש באחרים את זהותו הוא, הוא ייצור את קשריו עימהם למען צרכיו, גם בלא שקשר זה ימלא את צרכיו ועולמו של האחר. פעמים, גם אם יפגע הדבר באחר. גם הזוגיות בתרבות זו, תיבנה על בסיס סיפוק האינטרסים הדדיים. כל צד מאפשר את ניצול משאביו, בתמורה לניצולו הוא את משאב אישיותו של האחר, באותו העת, או בעת אחרת.
שתי גישות חיים אלו, שלמדנו משפת הרמיזה הדימויית של התורה וחכמים, מציג הפילוסוף והפסיכולוג הנודע אריך פרום בשפה האזרחית, בספרו "אומנות האהבה".
הרחבת תחום היחיד לתחום השניים
הקשר הראשון שהוא מציג, הוא קשר "אהבה" מזויף, בו האדם מרחיב את עצמו, מתחום היחיד לתחום של שניים.
"לעיתים קרובות נמצא שני אנשים "מאוהבים" זה בזה. לאמיתו של דבר הללו הם שני אנשים המזהים את עצמם זה עם זה, והפותרים את בעיית הבדלות על ידי הרחבת תחום היחיד לתחום של שנים. אמנם הם מתגברים על הבדידות, אולם באמת נשארים הם מובדלים זה מזה ונכרים לעצמם. חווית האחדות שלהם היא אשליה"
הקשר השני, הוא קשר של אחדות, שאינו חיפוש זהות האני שלי באחר. על כן הוא דווקא ניזון מן הקוטביות. בסיס אהבה זו היא האהבה שבין האיש והאישה. היא היחידה היוצרת הולדה והתחדשות.
"האדם – בין כל הדורות והתרבויות – ניצב לפני פתרון השאלה האחת: השאלה כיצד לחרוג מתחומי חייו האינדיבידואליים ולמצוא אחדות. הקוטביות הגברית – נשית, היא גם היסוד לפרודוקטיביות בינאישית. באהבה שבין הגבר והאישה שב ונולד כל אחד מהם. קוטביות זו של העיקרון הגברי והנשי, קיימת גם בטבע".
את הזוגיות החד מינית, מייחס אריך פרום, לסוג הקשר הראשון.
"הסטייה ההומוסקסואלית היא אי – הצלחה להגיע לידי אחדות מקוטבת זו, ולכן מתייסר הגבר ההומוסקסואלי בייסורים של בדילות שלעולם אינה באה על פתרונה"
כוח הקוטביות האוניברסאלית
את השפעתה של האהבה המגיעה מכוחה של הקוטביות, להביא לידי אחדות, מרחיב אריך פרום עד כדי רמה כוללנית. באהבת האיש והאישה, טמונה למעשה אהבת האיש את כלל בנות חווה ואהבת האישה את כלל בני אדם. מכוח בסיס הקוטביות העולמית, מבאר אריך פרום את התרבויות כדוגמת התרבות החרדית, המזווגות בין בני הזוג בהיכרות מינימאלית, תוך שהן בטוחות בהתפתחות האהבה בין שניהם בהמשך. כיוון שהקוטביות היא גורם החיבור הבסיסי, היחס שבין הזכריות והנקביות, הוא מחולל החיבור המרכזי, ואילו הרצון האישי, נבנה ומועצם על גבי קוטביות בסיסית זו.
"לעומת זאת באהבה מתוך אחדות, יש באהבת הנפש השנייה משום אהבת כל מין האדם. כיוון שכך, מן הראוי היה שלא יהא איכפת לנו את מי אנו אוהבים. זה הטעם המונח ביסוד צורות רבות של נישואין מסורתיים שלעולם אין שני בני הזוג בוחרים בהן זה את זה, אלא נבחרים זה למען זה – ואף על פי כן אמורים לאהוב זה את זה".
את האהבה המערבית ה"ספונטנית", מייחס אריך פרום לאהבה האגוצנטרית שאינה מתוך איחוד הקטבים.
"בתרבות המערבית בת זמננו נמצא רעיון זה כוזב מעיקרו. האהבה אמורה להיות תולדת תגובה רגשית ספונטנית, תולדת השתלטות פתאום של הרגשה שאין לעמוד בפניה. כיוון שכך, אין אנו רואים לפנינו אלא את סגולות המיוחדות של השנים הנוגעים בדבר – ולא את העובדה שכל הגברים הם חלק מאדם, וכל הנשים חלק מחווה".
השפעות תת קרקעיות של תרבות הגאווה
נמצאנו אם כן למדים, כי הנישואים החד מיניים וערבוב הזהות המינית, הינם רק קצה הקרחון בהשפעת תרבות הגאווה. עיקר השפעתה וממילא סכנתה, היא בהצפתה את אידיאל השוויון ומתוך כך, השלטת מגמת הניצול והאגוצנטריות בתרבות העולמית. כנגד זרמים תת קרקעיים שכאלו, קשה מאוד להתגונן. היכולת לזהות את מקור זרימתם אינו פשוט. פעמים יופיעו מגמות אלו אפילו באצטלה דתית. כך לדוגמא ההצעה לצרף למעשה הנישואין הסכם קדם נישואין. בהכנסת הגורם האינטרסנטי אל תוך החיבור הזוגי, הופך מעשה הנישואין ממעשה האיחוד הקוטבי שבין הגבר והאישה לחיבור אינטרסנטי, של שתי זהויות שוות[5]. מציעי ההצעה, מביאים אותה מתוך כוונה טובה, אולם השפעת תרבות השוויון עליהם, היא זו המובילה באמת את המהלך.
התמיכה הגורפת בחגיגות הגאווה, אמורה אם כן להדליק נורת אזהרה אצל כולנו, לא כיוון שמחר עלול אחד מבני משפחתנו להיות בעל נטיות הומו סקסואליות, אלא מתוך דאגה להשלטתה את תרבות השוויון - הזהות האחידה וממילא הניצול ההדדי על העולם ואיבוד יכולת היצירה וההולדה, התלויים בקיום הקוטביות בעולם ותשוקת חיבורי ההשלמה שבין הקטבים.
בסוף השבוע הקודם, התקיים מצעד הגאווה בתל אביב, בסימן "הגברת הניראות של הקהילה הטרנסג'נדרית" (המאמצים זהות הפוכה לזהותם הביולוגית) כשאורח\ת הכבוד היא\הוא, הזמר\ת, זוכה\ת הארוויזיון 2014 קונצ'יטה וורסט – גבר שאימץ לעצמו זהות נשית, אך בעל\ת זקן. את האירוע כיבדה בנוכחותה גם שרת התרבות של ישראל, מירי רגב. יומיים לפני כן, אירח נשיא המדינה את חניכי ארגון הנוער ה"גאה" במשכנו. ראש הממשלה פרסם פוסט אישי בדף הפיסבוק שלו, בו הוא מברך את הקהילה הגאה "עם פרוס שבוע הגאווה". באותו השבוע, התקפלה אוניברסיטת בר אילן והתירה לקיים בתחומה הפנינג גאווה, על אף היותה אוניברסיטה דתית. בגלי צה"ל איחל השדרן פעם אחר פעם למאזינים, "חג גאווה שמח".
כוח תרבות הזהות והשוויון
מדוע כה רחבה התמיכה בתופעת הזוגיות החד מינית, שינויי וערבובי המין למיניהם? מדוע קשה כל כך להתנגד לתופעות הללו, עד שמי שעושה זאת, פועל זאת בסתר?
התשובה לכך היא, שכל התופעות הללו קוראות תיגר על הזהות שקבע הטבע בגוף, להעצים את חירות האדם לבחור לו את זהותו על פי בחירתו החופשית, להביע ולקיים זהות זו במרחב האזרחי, בשוויון גמור.
מול מגמה זו, לא ניצבה עד עתה, אלטרנטיבה מאתגרת כלשהי, שתוכל לתת מענה לערכי החופש והשוויון, המגיעים בערבוב המינים ובזוגיות החד מינית לקצה ביטויים.
"ודבק" – תרבות של איחוד בין קטבים
אולם, אלטרנטיבה כזו קיימת. היא מוסתרת בדקדוקי מילים בסיפור התורה. את חזון היצירה וההולדה, היא מציבה בחיבור שבין האיש והאישה. היא מביעה אותו במילה אחת – "וְדָבַק"[1], שתוצאתה - "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". מכוח החזון הזה, היא שוללת את כל הזהויות והחיבורים שאינם מסוגלים ליצור את דבקות הבשר הזו, מתוך שהם פוגעים ביכולת להביא להשלמה, שהיא המתכון ליצירה חדשה.
"ודבק – ולא בזכר. דליכא (שאין) דיבוק"
בכך מלמדת אותנו התורה, כי בתרבות הישראלית, השונות הגופנית המולדת בין גברים ונשים, אינה אילוץ שכפה עלינו הטבע, אלא נקודת זינוק ליצירה והתפתחות. יכולת התרבות העולמית, להניע את עצמה לכדי התחדשות, תיתכן אך ורק מתוך חיבורים הנוצרים בין קטבים בחיבורים של השלמה. במקום בו נמחקים הקטבים, ומתערבבים הזהויות, נוצרת לא רק עקרות ביולוגית, אלא גם עקרות תרבותית.
"שאין הנשכב נהנה" – תרבות של ניצול הדדי
על הנומך התרבותי אליו מוליכה השוויוניות, המטשטשת את הקטבים ומשנה את צביון יצירת הקשרים מקשרים של השלמה ואחדות לקשרים של זהות, מצביעים חכמים בעומק לשונם בביאורם את חסרון הדבקות שבזוגיות החד מינית מן הטעם הכי פחות צפוי - "שאין הנשכב נהנה", מתוך כך אינו נדבק עימו[3]. זניחת תרבות הקוטביות וההשלמה, לטובת תרבות השוויון והזהות, יוצרת מדרון תלול, בדרך התנהלות בני האדם ומשנה לגמרי את טבע התנהגותם. מתרבות של איחוד, בו החיבור בין אדם לאדם ובין האדם וסביבתו הינו במגמת השלמה, לתרבות של ניצול ואינטרסים אישיים. מרגע שהאדם מחפש באחרים את זהותו הוא, הוא ייצור את קשריו עימהם למען צרכיו, גם בלא שקשר זה ימלא את צרכיו ועולמו של האחר. פעמים, גם אם יפגע הדבר באחר. גם הזוגיות בתרבות זו, תיבנה על בסיס סיפוק האינטרסים הדדיים. כל צד מאפשר את ניצול משאביו, בתמורה לניצולו הוא את משאב אישיותו של האחר, באותו העת, או בעת אחרת.
שתי גישות חיים אלו, שלמדנו משפת הרמיזה הדימויית של התורה וחכמים, מציג הפילוסוף והפסיכולוג הנודע אריך פרום בשפה האזרחית, בספרו "אומנות האהבה".
הרחבת תחום היחיד לתחום השניים
הקשר הראשון שהוא מציג, הוא קשר "אהבה" מזויף, בו האדם מרחיב את עצמו, מתחום היחיד לתחום של שניים.
"לעיתים קרובות נמצא שני אנשים "מאוהבים" זה בזה. לאמיתו של דבר הללו הם שני אנשים המזהים את עצמם זה עם זה, והפותרים את בעיית הבדלות על ידי הרחבת תחום היחיד לתחום של שנים. אמנם הם מתגברים על הבדידות, אולם באמת נשארים הם מובדלים זה מזה ונכרים לעצמם. חווית האחדות שלהם היא אשליה"
הקשר השני, הוא קשר של אחדות, שאינו חיפוש זהות האני שלי באחר. על כן הוא דווקא ניזון מן הקוטביות. בסיס אהבה זו היא האהבה שבין האיש והאישה. היא היחידה היוצרת הולדה והתחדשות.
"האדם – בין כל הדורות והתרבויות – ניצב לפני פתרון השאלה האחת: השאלה כיצד לחרוג מתחומי חייו האינדיבידואליים ולמצוא אחדות. הקוטביות הגברית – נשית, היא גם היסוד לפרודוקטיביות בינאישית. באהבה שבין הגבר והאישה שב ונולד כל אחד מהם. קוטביות זו של העיקרון הגברי והנשי, קיימת גם בטבע".
את הזוגיות החד מינית, מייחס אריך פרום, לסוג הקשר הראשון.
"הסטייה ההומוסקסואלית היא אי – הצלחה להגיע לידי אחדות מקוטבת זו, ולכן מתייסר הגבר ההומוסקסואלי בייסורים של בדילות שלעולם אינה באה על פתרונה"
כוח הקוטביות האוניברסאלית
את השפעתה של האהבה המגיעה מכוחה של הקוטביות, להביא לידי אחדות, מרחיב אריך פרום עד כדי רמה כוללנית. באהבת האיש והאישה, טמונה למעשה אהבת האיש את כלל בנות חווה ואהבת האישה את כלל בני אדם. מכוח בסיס הקוטביות העולמית, מבאר אריך פרום את התרבויות כדוגמת התרבות החרדית, המזווגות בין בני הזוג בהיכרות מינימאלית, תוך שהן בטוחות בהתפתחות האהבה בין שניהם בהמשך. כיוון שהקוטביות היא גורם החיבור הבסיסי, היחס שבין הזכריות והנקביות, הוא מחולל החיבור המרכזי, ואילו הרצון האישי, נבנה ומועצם על גבי קוטביות בסיסית זו.
"לעומת זאת באהבה מתוך אחדות, יש באהבת הנפש השנייה משום אהבת כל מין האדם. כיוון שכך, מן הראוי היה שלא יהא איכפת לנו את מי אנו אוהבים. זה הטעם המונח ביסוד צורות רבות של נישואין מסורתיים שלעולם אין שני בני הזוג בוחרים בהן זה את זה, אלא נבחרים זה למען זה – ואף על פי כן אמורים לאהוב זה את זה".
את האהבה המערבית ה"ספונטנית", מייחס אריך פרום לאהבה האגוצנטרית שאינה מתוך איחוד הקטבים.
"בתרבות המערבית בת זמננו נמצא רעיון זה כוזב מעיקרו. האהבה אמורה להיות תולדת תגובה רגשית ספונטנית, תולדת השתלטות פתאום של הרגשה שאין לעמוד בפניה. כיוון שכך, אין אנו רואים לפנינו אלא את סגולות המיוחדות של השנים הנוגעים בדבר – ולא את העובדה שכל הגברים הם חלק מאדם, וכל הנשים חלק מחווה".
השפעות תת קרקעיות של תרבות הגאווה
נמצאנו אם כן למדים, כי הנישואים החד מיניים וערבוב הזהות המינית, הינם רק קצה הקרחון בהשפעת תרבות הגאווה. עיקר השפעתה וממילא סכנתה, היא בהצפתה את אידיאל השוויון ומתוך כך, השלטת מגמת הניצול והאגוצנטריות בתרבות העולמית. כנגד זרמים תת קרקעיים שכאלו, קשה מאוד להתגונן. היכולת לזהות את מקור זרימתם אינו פשוט. פעמים יופיעו מגמות אלו אפילו באצטלה דתית. כך לדוגמא ההצעה לצרף למעשה הנישואין הסכם קדם נישואין. בהכנסת הגורם האינטרסנטי אל תוך החיבור הזוגי, הופך מעשה הנישואין ממעשה האיחוד הקוטבי שבין הגבר והאישה לחיבור אינטרסנטי, של שתי זהויות שוות[5]. מציעי ההצעה, מביאים אותה מתוך כוונה טובה, אולם השפעת תרבות השוויון עליהם, היא זו המובילה באמת את המהלך.
התמיכה הגורפת בחגיגות הגאווה, אמורה אם כן להדליק נורת אזהרה אצל כולנו, לא כיוון שמחר עלול אחד מבני משפחתנו להיות בעל נטיות הומו סקסואליות, אלא מתוך דאגה להשלטתה את תרבות השוויון - הזהות האחידה וממילא הניצול ההדדי על העולם ואיבוד יכולת היצירה וההולדה, התלויים בקיום הקוטביות בעולם ותשוקת חיבורי ההשלמה שבין הקטבים.
הוסף תגובה
עוד מהרב שמעון אור
עוד בנושא מוסר